חזרה לאתר הראשי
יחידה
2: דפוסים של התנהגות חריגה - לא מסתגלת (פרקים:
14-4).
פרק 4: הפרעות דחק והפרעות הסתגלות
כל אחד מאתנו עלול להתמוטט אם המצב נעשה קשה דיו. בתנאי דחק קשים מנשוא, גם אדם שהיה יציב בעבר עלול לפתח בעיות פסיכולוגיות זמניות חולפות ולאבד את הכושר להפיק הנאה מהחיים. ההתמוטטות יכולה להיות פתאומית או הדרגתית. לרוב האדם מחלים ברגע שמצב הדחק חולף אך במקרים מסוימים עלול להיגרם נזק ארוך טווח לתפיסת העצמי שלו ופגיעות מוגברת לסוגים מסוימים של גורמי דחק. כך שהדחק של היום יכול להפוך לפגיעות של מחר. אם האדם פגיע מאד מלכתחילה, מצב דחק עלול לעורר פסיכופתולוגיה חמורה וממושכת יותר.
גורמי דחק = דרישות הסתגלות המוצבות לאדם.
דחק = גורם
סיבתי המזרז את הופעתה של התנהגות חריגה.
תגובותיו הפנימיות, הביולוגיות ופסיכולוגיות
של האדם לנוכח השפעתם של גורמי הדחק. דחק
חיובי (חתונה) או דחק
שלילי (הלוויה), כאשר הנזק של הדחק השלילי
גדול יותר.
קטגוריות של גורמי דחק:
תסכולים =כשמאמציו של אדם מסוכלים נוצר תסכול. אדם עלול להתקשות להתמודד עם תסכולים מאחר שלעיתים קרובות הם מביאים לירידה בהערכה העצמית וגורמים לאדם לחוש כי נכשל או כי איננו כשיר. תסכולים חיצוניים - דעות קדומות, אפליה, חוסר סיפוק בעבודה או מותו של אדם אהוב.
תסכולים פנימיים – מומים גופניים, היעדר כשירויות נדרשות, בדידות, אשמה או שליטה עצמית לא נאותה.
קונפליקטים = במקרים רבים נובע הדחק מכמה צרכים או מניעים סותרים המופיעים בו זמנית.
- הימנעות-התקרבות
= רצון לממש דבר נכסף, אך קבלתו תגרום לתוצאות
שליליות.
לדוגמא: גלידה – משמין, קידום בעבודה – ריחוק מהמשפחה. - הימנעות כפולה = לא משנה מה האדם יבחר לעשות התוצאה תהיה שלילית. Loss-Loss
- התקרבות כפולה = לא משנה מה האדם יבחר לעשות התוצאה תהיה חיובית. Win-Win
לחצים = לחצים מכריחים את האדם להזדרז, להגביר את מאמציו או לשנות את מהלך התנהגותו המכוונת
למטרה. לחצים יכולים לנבוע ממקורות פנימיים או חיצוניים.
גורמים היוצרים באדם נטייה לדחק:
ע"פ מודל דיאתזת הדחק, מצב של לחץ נובע ראשית, ממוכנותו של האדם לפתח פסיכופתולוגיה מסוג מסוים, ושנית מהטריגר, מגורם הלחץ שמביא להתפרצות הפתולוגיה.
תפיסת האיום = אם המצב נתפס כמאיים, בין שהאיום אמיתי או דמיוני, הרי הוא גורם דחק רב.
סבולת דחק
= יכולת של האדם לשאת דחק ולא להיפגע קשה.
כשהסתגלות האדם לקויה, התסכול או הלחץ הקלים
ביותר עלולים לגרום דחק קשה ביותר. אדם
שבאופן כללי אינו בטוח בכשירותו ובערכו
נוטה להתנסות באיום גדול יותר מאשר אדם
שבאופן כללי חש בטוח ומוגן.
משאבים חיצוניים ותמיכה חברתית = הוכח כי קשרים חברתיים ומשפחתיים חיוביים יכולים למתן את השפעות הדחק על האדם ולהפחית מקרים של מחלות ומוות בטרם עת. בעוד שהיעדר תמיכות חיצוניות, אישיות או חומריות, יכול לחזק גורם דחק ולהחליש את יכולתו של האדם להתמודד עמו.
משבר = תקופות שבהן מצב דחק מתקרב או חורג מיכולות ההסתגלות של האדם. לעיתים קרובות המשבר יוצר דחק חמור במיוחד מכיוון שטכניקות ההתמודדות שבהן נהג האדם לא היו יעילות. לתוצאותיהם של משברים יש השלכות עמוקות על הסתגלותו העתידית של האדם לאחר המשבר, זו מותנית בהצלחתו או כישלונו הנוכחי.
אסטרטגיות התמודדות עם דחק:
מישור ביולוגי = מנגנוני חיסון ותיקון נזקים.
מישור פסיכולוגי = דפוסי התמודדות נלמדים, מנגנוני נגנה עצמית ותמיכה מהסביבה.
מישור חברתי/תרבותי
= משאבים קבוצתיים כגון איגודים מקצועיים,מוסדות
דת, רשויות לאכיפת החוק.
תגובה מכוונת למטלה = התנהגות מכוונת בעיקר לטיפול בדרישות גורם הדחק.
תגובה מכוונת להגנה = התנהגות מכוונת בעיקר להגנה על עצמי בפני פגיעה וחוסר ארגון, ולא לפתרון המצב.
קריסה = כשגורמי
הדחק מתמשכים/חמורים יתכן כי האדם לא יצליח
להסתגל ותחול ירידה בתפקודו הכולל עד להתמוטטות.
תסמונת ההסתגלות הכללית: ע"פ סליה, תגובת הגוף לדחק ממושך חלה ב-3 שלבים:
1. תגובת אזעקה = מופעלת מערכת עצבים אוטונומית.
2. שלב התנגדות = הסתגלות ביולוגית מצאת בשיא מבחינת ניצול משאבי הגוף.
3.
תשישות = המשאבים הגופניים נוצלו עד תום
והגוף מפסיק להתנגד ולכן חשיפה לדחק נוסף
עלולה להוביל למוות או מחלות.
הפרעת הסתגלות:
הפרעת הסתגלות נחשבת לאבחנה המתונה ביותר מבין הפרעות הדחק.
ומאופיינת ע"י תגובה לא מסתגלת לגורמי דחק רווחים (אבטלה, נישואין, גירושין, שכול, פיטורים, לידה וכו'). שגורמת לפגיעה בתפקוד.
תגובת האדם נחשבת
ללא מסתגלת אם הוא אינו מסוגל לתפקד כרגיל
או אם תגובתו לגורם הדחק מוגזמת. בד"כ
אי ההסתגלות פוחתת או נעלמת כשגורם הדחק
נעלם או כשהאדם לומד להסתגל לגורם הדחק.
הפרעת ההסתגלות מופיעה תוך 3 חודשים מיום הופעת גורם דחק ואמורה להיעלם עד 6 חודשים.
במידה וההפרעה
נמשכת מעבר ל- 6 חודשים נבדוק אפשרות של
אבחנה אחרת.
הפרעת דחק חמורה ופוסט טראומטית PTSD: נמצא בקטגוריה של הפרעות חרדה.
גורם הדחק חמור
במיוחד, הוא כרוך בפחדים עזים והוא
טראומטי מבחינה פסיכולוגית, למשל: קורבן
לאלימות גופנית, עדות לאונס, עדות לרצח,
סכנת חיים ממשית וכד'.
הפרעת דחק חמורה
בכדי לאבחן אדם כסובל מהפרעת דחק חמורה על האדם להיחשף לאירוע קשה במיוחד (מוות, איום במוות, פציעות גופניות).
התגובה הכוללת פחד אינטנסיבי, חוסר אונים או אימה.
תסמיני הפרעת הדחק החמורה מופיעים תוך 4 שבועות מהאירוע טראומטי, ונמשכים בין 30-2 ימים. בכל מקרה, התסמינים יכולים להופיע עד 6 חודשים מהאירוע הטראומטי.
אם התסמינים מתחילים אחרי יותר מ- 6 חודשים אזי התגובה נחשבת להפרעת דחק מושהית.
אם התסמינים נמשכים
יותר מ- 4 שבועות האבחנה משתנה להפרעת
דחק פוסט טראומטית.
הפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD
בכדי לאבחן אדם כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית על האדם לעבור אירוע קשה במיוחד וטראומטי. (מוות, איום במוות, פציעות גופניות).
- האדם מתנסה שוב ושוב באירוע טראומטי, מחשבות טורדניות או סיוטי לילה נשנים על האירוע.
- האדם נמנע בעקביות מגורמים הקשורים לטראומה.
- מופיעים תסמינים של עוררות מוגברת, כגון: מתח ועצבנות כרוניים, חרדה ולחץ דם גבוה. לעיתים נדודי שינה, אי יכולת לשאת רעש וחוסר יכולת להירגע.
- הריכוז והזיכרון עלולים להיפגע.
- עלולות להתעורר הרגשות דיכאון: קשיי הירדמות, ירידה במשקל, אי רצון במעורבות בין אישית.
הסימפטומים חייבים להימשך לפחות חודש בכדי שנאבחן את האדם כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית.
פחות מחודש = הפרעת
דחק חמורה.
תגובות לאירוע אסון - תסמונת אסון
תגובות במהלך התנסות טראומטית, מבחינת התגובות הראשונות שאחריה (דחק פוסט טראומטי חריף) ומבחינת סיבוכים ארוכי טווח (דחק פוסט טראומטי כרוני או מושהה).
לכל אדם יש נקודת
שבירה, וברמות דחק גבוהות דיין צפוי האדם
הממוצע לפתח בעיות פסיכולוגיות מסוימות
לטווח הקצר/הארוך, בעקבות אירוע טראומטי.
תגובותיו הראשוניות של הקורבן לאחר אסון כוללות 3 שלבים:
- שלב ההלם, שבו הקורבן המום, מטושטש ואדיש.
- שלב ההשאה, הקורבן נוטה להיות סביל, נוח להשאה ומקבל הוראות מצוות הצלה או אחרים.
- שלב ההחלמה, הקורבן עלול להיות מתוח וחששן ולהראות חרדה כוללת, אך בהדרגה מחזיר לעצמו את האיזון פסיכולוגי. לעיתים לקורבן יש צורך לחזור שוב ושוב על פרטי האסון. בשלב זה עלולה להתפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית.
במקרים מסוימים התמונה הקלינית עלולה להסתבך בגלל אבל כבד ודיכאון. כשאדם חש כי אוזלת ידו תרמה לאובדנם של היקרים לו באסון, הוא עלול לסבול מתחושות אשם חזקים והדחק הפוסט טראומטי עלול להימשך מספר חודשים.
כמו כן, במקרים של מום פיזי המחייב שינוי באורח חייו של הקורבן התגובה הפוסט טראומטית עלולה להיות מסובכת יותר עקב ההשפעות הפסיכולוגיות של התביעות המשפטיות הנוטות להאריך את התסמינים הפוסט טראומטיים.
נפגעות אונס
= שלב מקדים של הכחשה, שלב ה"מלחמה",
שלב הנסיגה הפוסט-טראומטית ושלב ההיערכות
מחדש.
טיפול בתסמיני דחק פוסט טראומטי:
תרופות= מאחר שעשויות לחול תנודות בתסמינים בתקופת זמן קצרה, יש לפקח בקפידה על מתן התרופות ועל המינון הנדרש.
ההתמקדות בד"כ היא בתסמינים מטרידים ספציפיים המעוררים מצוקה או סיוטי לילה, ראיית תמונות מאירועי האסון, בהלה וכו'.
פנלזין (מעכבי mao), ולצמצום תסמיני הימנעות נשתמש בתרופות כגון: פלואוקסטין ואמיתריפטילין.
יעיל יותר לשלב
פסיכותרפיה עם התרופות מאשר טיפול תרופתי
בלעדי.
טיפול התערבות
במשבר= גישה של יעוץ קצר המתמקד בבעיה
ספציפית, עוזרת להסתגלות לחיים לאחר שאירוע
מאיים הסתיים. גישה זו יעילה ביותר כהכנה
לפני התמודדות עם אירוע טראומטי כגון הכנה
לניתוח.
חשיפה טיפולית
ישירה= גישה התנהגותית, המטופל נחשף לגירויים
מפחידים או אלה שמקושרים לאירוע טראומטי.
בתהליך זה הוא חוזר על עצמו במציאות או
בדמיון לגירויים שאובייקטיבית אינם מזיקים
אך המטופל פוחד מהם.